"תכננו, בעלי ואני, לינסוע לשבת לחברון ביחד עם מר וגב' ב'", כך סיפרה לי לפני זמן מה גב' א', שנוהגת מידי פעם להצטרף לקבוצה מרעננה הנוסעת לחברון מידי ראש חדש, וכשנופל ראש חודש בשבת הם משתדלים לשבות בחברון, "ההרשמה לשבת היתה מלאה. מספר ימים לפני השבת התקשרה אלי חברה, גב' ג', וסיפרה לי שבתה אמורה לעבור בשבוע הבא ניתוח והיא ובעלה מאד רצו להצטרף לנסיעה לחברון כדי שיוכלו להתפלל לרפואת בתם אך כבר אין מקום.
סיפרתי על כך לבעלי והתייעצנו עם מר וגב' ב' והודעתי לגב' ג' שהחלטנו שאנו נעשה חדר גברים וחדר נשים וכך הם יוכלו לבוא גם ונהיה שלוש נשים בחדר אחד והבעלים יהיו שלושה גברים בחדר אחד. גב' ג' שמחה מאד והודתה לי מאד. הודענו למארגנים על החלטתנו אך המארגנים לא כל כך הבינו אותנו והם חשבו שמדובר באיזה חבורה של סטודנטים וכשהגענו לחברון הסתבר שהכניסו אותנו לחדר עם עוד כעשר נשים, וכך קרה גם לגברים. זו הייתה חוויה של ממש, כפי שאתה יכול רק לדמיין".
כל הדמויות בסיפור הינם אנשים שעברו מזמן את גיל החמישים. הם אינם רבנים או בני רבנים, הם אינם "תורניים", "אמוניים" או משהו דומה. הנשים הולכות באופן קבוע ללא כיסוי ראש ועם מכנסיים. חלק מהבעלים בסיפור מקפידים על תפילה במניין ועל קביעת עתים לתורה, חלק פחות.
הסיפור הוא מקסים גם בגלל קיום "ואהבת לרעך כמוך" מעל ומעבר, גם בגלל האמונה החזקה בכח התפילה בקברי אבות (אולי ראוי להזכיר שהניתוח המדובר לא היה עניין של חיים ומוות), ובעיקר משום שהוא סופר לי לא מתוך גאווה (חיובית) על קיום המצוות הללו אלא סתם כסיפור משעשע שיגרום לי לצחוק מעט (מסופו, כמובן).
אני לא צחקתי. מאז ששמעתי את הסיפור אני שואל את עצמי: האם בני הדור שלי היו מתנהגים באותה צורה? האם מי שכן קיבל חינוך לתורה ומצוות, שכן חי חיים "תורניים" וכד' גם כן היה מגיב באופן שהאנשים הפשוטים הללו (בראייה שטחית) הגיבו? חוששני שלא.
יש אימרה המיוחסת לפרופ' חיים סולובייצ'יק על כך שכשהוא היה ילד הוא זוכר שאנשים היו מגיעים לבית הכנסת בראש השנה עם מצלצלים בכיסיהם אבל הם גם היו בוכים, היום האנשים שמגיעים לבית הכנסת אינם באים עם כסף (בגלל החינוך היהודי שקיבלו) אבל הם גם לא בוכים (ולא בגלל הסעיף בשולחן ערוך על בכי בר"ה).
משהו קרה לחינוך היהודי כשהוא עבר מהאמא אל המורה בבית הספר. הרגש והקול הפנימי המורים ליהודי על אמונה בה' ובתורתו, בכח התפילה ועוד דברים הכרחיים ליהודי המתבגר והמבוגר הוא הרבה יותר חלש בדור שלנו מאשר בדורות קודמים.
כך אני מרגיש.
חבר שלי סיפר לי לאחרונה על רב קהילה ומנהל בית ספר יהודי בארה"ב שאחרי שעשר שנים ברבנות קם יום אחד והודיע שהוא לא מאמין באלוקים ובתורה ושהוא עוזב את החיים היהודיים. במאמר שפרסם הוא מסביר את צעדיו בכך שהוא חיפש אחר "הוכחות" לקיומו של הא-ל ולאמיתות התורה ולא מצא. אנחנו צריכים להפנים ולהעביר גם הלאה לקהילתינו ולתלמידינו שאמונה זה משהו פנימי שיש אותו אצל רובם של הורינו (כן אלה שהולכים בלי ציצית בחוץ ושיש להם טלויזיה בבית) ושצריך רק לקבל מהם.
בתגובה לדברים למעלה קיבלתי מאחד הקוראים את המכתב הבא המתאר את מה שניתן לכנות 'שנוי האוירה' שהתרחשה בשנים האחרונות בישיבות התיכוניות. הכותב, שביקש להשאר בעילום שם, מלמד במספר ישיבות תיכוניות באזור המרכז ומצוי מאד בנעשה בישיבות תיכוניות רבות בארץ:
ישנם תהליכים משמעותיים שעבר הנוער הלומד בישיבות התיכוניות במהלך העשור האחרון. אינני מתכוון לתופעות שתמיד היו בשוליים, אלא לזרם המרכזי של הבחורים הלומדים במוסדות הנ"ל. כמו כן הדברים מכוונים בעיקר כלפי המוסדות המרכזיים, ופחות כלפי מוסדות נכשלים או לחליפין יוקרתיים/בעלי אפיון מיוחד.
מי שהכיר את העולם הזה לפני כ10-15 שנה, ואת המציאות בו היום,יוכל לשים לב לשני הבדלים מרכזיים:
א. קשר עם תאוות ומקומות חשוכים מבחינת ענייני צניעות, שלא היו כדוגמתם בעבר. המצב נוצר עקב הנגישות שיש לכל בחור לענייני פריצות ע"י גלישה ברשת האינטרנט. האינטרנט לא היה בכל בית לפני כעשור, וממילא החשיפה לעניינים אלו הייתה נחלתם של מעטים שהיו צרכים לעשות מאמצים גדולים כדי להגיע ולהיחשף לכך.
ב. התחברות לתורות חסידיות שונות, בתוך הזרם המרכזי של הבחורים ובתוך הישיבות המרכזיות. כאשר בעבר הבחורים שעסקו בכך היו בשולי החברה, כשבדרך כלל, היו מוצאים עצמם בשלב זה או אחר, עוזבים את הישיבות המרכזיות ומוצאים עצמם בישיבות קטנות (תרתי משמע) שנתנו צורך למענה הנ"ל או מצאו עצמם עוזבים כליל את הציבור ממנו באו, ומצטרפים אל הציבור החסידי-חרדי.
לענ"ד שתי התופעות הנ"ל כרוכות אחת בשנייה, כמאמר חז"ל "בראתי יצר הרע-בראתי לו תורה תבלין".
התורות החסידיות ופנימיות התורה נותנות שמחה וחיות, וכן תוקף, חוזק ועוז, להתמודד עם ענייני העולם, ויחד עם זאת מעוררות את האהבה לה' ומגלות את הקשר הפנימי שבין כל יהודי לא-לוקיו. החשיפה לפריצות והנפילה ברשתה, גוררת את הבחור לתהומות של עצבות ויאוש, דבר שמוביל פעמים רבות לאדישות ואפתיות לענייני קדושה.
כך שהלימוד והחיבור לתורות הנ"ל, נותנות לתלמיד חיות וכוח להתמודד עם המצב הרוחני הקשה השורר בעולמנו, וכן אם חלילה נפל, עוזרות לו לקום על רגליו ולשוב לא-לוקיו.
לא מופרך גם לומר, שאצל חלק מהתלמידים, הקשר העז וההתחברות לפנימיות התורה ולחסידות נובע מאותה תחושת ריחוק מענייני קדושה שחש התלמיד (או כתוצאה מדברים שחווה בעצמו או כפועל יוצא של האווירה החברתית שסביבו) בבחינת "צמאה נפשי לה'".
אני מבקש להעיר רק שתי הערות קצרות על דבריו:
א. אני קצת פחות אופטימי מהכותב. אני חושב שדור המתבגרים יצטרך יותר מ"חיבור" לעולמה של החסידות על מנת להתנתק מכבלי האינטרנט ולצטופף בצלה של עץ החיים. אבל בודאי שזה יכול להיות לפחות התחלה טובה או למצער עזרה ראשונה.
ב. צריך לבדוק עד כמה התופעות הללו, של התחברות לחסידות וכד', שנכנסות לישיבות התיכוניות בדור האחרון נעשים בשיתוף עם ההורים. אני חושש שאם הדברים לא ייעשו בתיאום עם ההורים זה עשוי ליצור התנגשות שתביא דוקא למיעוט יראת שמיים וזלזול מאשר להתגברות יראת שמיים, ובמקרה כזה, אני תוהה, האם אנחנו לא מפסידים את ההשפעה החינוכית החיובית שיכול להיות להורים על המתבגר? ברשימה בעתיד, בעז"ה, אעיר על חלקם של ההורים בחינוך הדתי-לאומי.
אשמח לקבל ולפרסם תגובות בנושא - ניתן לפנות אלי במייל:
delafub שטרודל walla נקודה com |
